אימה של קרן תיק דבוש נולדה כתוצאה מרומן של צעירה חרדית בת 17 עם חייל אנגלי בחודשים שלפני קום המדינה ונמסרה לאימוץ. את סיפור לידתה ומסירתה לאימוץ גילתה קרן רק לפני כשבע שנים. סיפורה של האם חלחל גם לדור הבא והשליך על תפקודה כאימא לקרן ולאחותה.

האח החרדי מסר אותה

לפני כחצי שנה, כשקרן תיק דבוש הגיעה לגיל ארבעים, היא החליטה לעשות שינוי בחייה. היא תושבת רעות, נשואה ואם לשלושה ילדים, גדלה בירושלים ולמדה בבית הספר זיו. היא שירתה כמ"כית בנח"ל וכמש"קית הסברה ויש לה תואר ראשון בתיאטרון מאוניברסיטת תל אביב. לאחר השחרור החלה לעבוד בחנות נעליים ובמשך עשרים שנה עבדה ברשת נעליים גדולה והתקדמה עד לתפקיד יד ימינה של המנכ"לית. לאחר שזו התחלפה הרגישה קרן שזה הזמן ללכת. "החלטתי להיות בבית חצי שנה שבה היה לי זמן רק לעצמי וכבר בימים הראשונים התחלתי לכתוב ספר. הוא מתחיל בירושלים של המנדט, בימים שלפני קום המדינה, והוא אוטוביוגרפי וכולל שלושה דורות: סבתי, אימי ואני. במשך שנים רבות לא הייתי מסוגלת להכיל את הסיפור של אימא ובספר שהקדשתי לה אני מתנצלת בפניה על כל השנים שכעסתי עליה".

האם גדלה בבית הוריה המאמצים עם אחות גדולה ממנה בשלוש שנים שהייתה מאומצת אף היא. "היא תמיד ידעה שהיא מאומצת אך היא לא ידעה מי ההורים" מספרת קרן. "היא ניסתה לפתוח את תיק האימוץ אך לא היו פרטים, הכול קרה בתקופת קום המדינה וזה עדיין לא היה מסודר כמו היום. היא שמרה אמונים להוריה המאמצים כל עוד היו בחיים ולא המשיכה לחטט ולחפש. אחרי שנפטרו היא חזרה לחפש ואז צצה בת דודה שלה (בת אחותה של האם האמיתית) שפנתה לשירות למען הילד בירושלים וביקשה לבדוק אם יש מישהי שמחפשת את אימה. זה היה אחרי שהאם האמיתית נפטרה. נפגשנו עם בת הדודה והיא סיפרה לנו שאף אחד במשפחתה של אימה של אימי לא ידע מהסיפור, למעט אחותה  של האם, הדודה של אימי, ובתה, בת הדודה, ועוד אח אחד שהוא זה שלקח את אימי התינוקת ממנה ומסר אותה לאימוץ. אפילו בעלה של הדודה והוריה של סבתי לא ידעו כלום. התברר שסבי האמיתי היה חייל בריטי אך אנחנו לא יודעים את זהותו. לפי הסיפור ששמענו מבת הדודה, לסבתי החרדית היה רומן סודי עם החייל והיא נכנסה להריון. הוא חזר לאנגליה ולא שמר איתה על קשר. היא שמרה על ההיריון בסוד והסתירה אותו. אחיה הבכור, שהוא עדיין חרדי, ידע על כך והוא עזר לה ללדת ומסר את התינוקת לבית יתומים. הסבתא המאמצת שלי התקשתה להחזיק את ההריונות שלה, היא כל הזמן הפילה והם החליטו לאמץ. הם אימצו את אימי ואת אחותה, כל אחת מהורים ביולוגיים אחרים. אימי ידעה כבר בגיל צעיר שהיא מאומצת, סבא וסבתא סיפרו לה שמצאו אותה ואת אחותה בבית ביער והציעו להן לבוא איתם. כל החיים העניין הציק לאימא, היא הייתה תימהונית וחולמנית ולא אהבה ללמוד".

עזבה את הדת – מה קרה לנערה החרדית, הסבתא הביולוגית שלך?

"היא הייתה בת שבע עשרה בסך הכול, עדיין תלמידה בבית ספר. היא נכנסה לדיכאון ולא הצליחה לקיים זוגיות או להקים משפחה. לא היו לה ילדים, בת הדודה הייתה כמו בת בשבילה. היא הייתה מלאת כעס על אחיה ועל כל מה שקרה. היא עזבה את הדת, לימדה אנגלית והייתה בקשר לא הדוק עם המשפחה. בת הדודה התחילה לחפש רק אחרי שהאם האמיתית נפטרה כי היא חששה שזה יחמיר את הדיכאון שלה".

מתי נודע לך על כל הסיפור?

"את כל הסיפור שמעתי לראשונה לפני שבע שנים, אך כשהייתי בכיתה ז' נודע לי שאימי מאומצת בשעת ריב עם אחותי. אחותי הייתה קרובה מאד לסבתי המאמצת והיא סיפרה לה. כעסתי וחשבתי שהיא ממציאה. כתבתי לאימא על גבי מעטפה "מה, את מאומצת?", אימא הגיבה בכעס ואמר "כן". לא הייתה שום הכנה או הסבר. סבתא לא אהבה לדבר על זה אבל אמרה שהם אימצו אותה כתינוקת והיא הבת שלהם".

הורים לא מתפקדים

את רוב שנות ילדותה בילתה קרן אצל סבא וסבתא המאמצים. "הם גידלו אותי בפועל. כשאמא הייתה בצבא היא הכירה את אבא בטרמפ. הוא היה מבוגר ממנה בעשר שנים, הם נישאו והיא השתחררה מהצבא. אימא למדה דוגמנות מסלול אצל קרין דונסקי והייתה דוגמנית מסלול וכשאחותי נולדה היא הפסיקה לדגמן ולמדה מלונאות. כשהייתי בת ארבע הוריי התגרשו על רקע של בגידה, אבי עבר לגור ברמת גן ואימי שילדה אותי בגיל צעיר המשיכה למעשה להיות ילדה. אימא נשארה בגיל עשרים ושמונה עם שתי ילדות קטנות והרגישה שהחיים עוד לפניה. היא ישנה בבוקר, אחרי הצהריים עבדה בחנות בגדים ובלילה עבדה במועדון לילה. היא נישאה שוב והתאלמנה. לא אהבתי את בעלה השני, היה לי קשה עם זה שהכניסה מישהו הביתה. היא נסעה איתו לבלגיה להשתלת לב, הוא נפטר שם והיא חזרה עם הארון. הוא מאד אהב אותי אך שנאתי אותו גם בגלל אבא שלי וגם בגלל הנוחות האישית שלי. אבא שלי נפטר לפני שבע שנים, הוא היה אבא מדהים אבל גם איתו היה קשה".

האב, דן תיק, היה בצעירותו שחקן כדורגל, שיחק ב"הכח רמת גן" ובנבחרת ישראל בתקופתו של חודורוב. "באזכרות מגיעים כל החבר'ה מהכדורגל" היא מספרת. קרן ואחותה ראו את אבא בעיקר בשבתות, הוא לקח אותן למסעדה ואחר כך לצופים ובחופש הגדול היו מבקרות אצלו לתקופות יותר ארוכות. "אבא נפטר לי בידיים, הוא עבר ניתוח קטן וכשהעברנו אותו באמבולנס לבית חולים אחר הוא מת בדרך. הוא אהב את החיים אבל לא היה קל, הוא היה מכור באופיו, שתה, התהולל, הימר. בספר כתבתי שאני לא כועסת למרות שכעסתי עליו כל החיים, היו מצבים לא נעימים כשהיינו אצלו בבית והוא היה שיכור. היו לי שני הורים שלא לגמרי תפקדו. גרנו בירושלים ליד סבא וסבתא והם היו עבורי גם כמו אבא ואימא ונתנו לי בית חם. היה לנו מפתח על הצוואר, אחרי בית הספר היינו הולכות לסבא וסבתא וחוזרות בלילה לישון בבית ריק, בימי שישי נשארנו גם לישון שם. אימא הייתה יוצאת לבלות ואנחנו היינו רואות עם סבתא את הסרט הערבי. בספר אני מתארת הרבה רגעים יפים מהילדות, מהמטבח של סבתא שבזכותה אני אוהבת לבשל. עם סבא הייתי הולכת לקטוף פטריות ביער. לולא הם אני לא יודעת איפה הייתי היום, עברתי חיים לא קלים. גם אחותי התחתנה טוב וזה לא טריוויאלי בשביל מי שגדל במשפחה מפורקת".

יש לך הרבה משקעים וכעסים על אימא?

"כן, אבל היום היא מפצה ובגדול. בתור סבתא יש לה סבלנות ואהבה, הילדים מתים עליה. היא גרה בבת ים על הים, היא סבתא כיפית וקולית. כל מה שלא עשתה איתנו היא עושה איתם. פעמיים בשבוע היא מגיעה לרעות כדי להיות עם הנכדים ועושה הכול מכל הלב".

בטוב תליני וברחמים תקיצי

הסיפור המשפחתי קינן אצל קרן במשך תקופה ארוכה. "בחצי השנה שישבתי בבית זה התחיל לזרום. ישבתי בבקרים כשכולם הלכו וכתבתי עד הצהריים. מאד נהניתי מהכתיבה כי הרגשתי שהכתיבה היא כמו טיפול פסיכולוגי וגם הייתה לי הזדמנות להיות בזמן הזה הרבה עם אימא שלי. ראיינתי אותה, היא תמכה ברעיון של הספר והבטחתי לה שלא אכניס שמות.

לספר קראתי "בטוב תליני וברחמים תקיצי", משפט שסבתא הייתה אומרת לנו לפני השינה. פניתי עם הספר לשמונה הוצאות ספרים. בסופו של דבר הוא פורסם בחממה הספרותית של סטימצקי. כשיצא הספר זה היה סוג של לידה".

בספר שמכיל בסך הכל 64 עמודים, יש הכל מכל: בגידה וגירושין, אימוץ, אלכוהול והימורים. "זו חשיפה גדולה אך עם כל הקושי שבדבר זה גם שחרור. הרגשתי נוח גם כי רק אימא של עדיין כאן בחיים, סבא וסבתא כבר נפטרו, והיא תמכה בי, לכן יכולתי לשחרר, להתפרק ולהיחשף. לדעתי הספר נותן כוח גם מהצד של האימא וגם מהצד של הילד שעובר דברים לא קלים. הוא מסתיים בכך שאני מקבלת את החיים. אני תמיד אומרת לילדים שלי שיעריכו את מה שיש להם כי זה לא מובן מאליו. גיל ארבעים עשה לי טוב, אני היום עובדת בעבודה עם קצב אחר, עברתי טיפול עם עצמי והספר יצא. כבר בזמן הכתיבה ראיתי את הסיפור באופן ויזואלי ואני חושבת להפוך אותו לתסריט.

מסביבי כולם הופתעו מהספר. אני הייתי תמיד, למרות הכול, אדם שמח כלפי חוץ, הייתי בצופים ומלכת הכיתה. אנשים אמרו לי "כל הכבוד על מה שאת היום ועל מה שעברת". חבל לי שסבא סבתא לא זכו לראות את הספר. היום אני יודעת שחשוב לאהוב ובקול רם כל עוד האנשים עדיין בחיים".

בתמונה: דבוש. לסבתא החרדית היה רומן סודי עם חייל אנגלי. צילום אינגריד מולר